אם יש משהו שלמדתי מהסבתא הפולניה שלי,זה איך לא להיות פולניה.
לפחות לעת זקנה, הקו המנחה שלה היה: יהיה בסדר.
עכשיו שתבינו אם מי יש לנו כאן עסק!
הכפתורים של החליפות התאימו בדיוק לגוון הכפפות שהושבו בעזרת זכוכית מגדלת לצבע של העקב של הנעל.
והתיק. לכל חליפה תיק מותאם ובתוכו מראה המרופדת בבד של התיק.
סבתא שלי היתה אימת החייטים. אם הכפתור הנכון בסתיה של אלפית אחוז בגודל בצבע או בצורה לא נמצא, לא נורא. מזמינים מפריז.
וכשהגיע לשפוצים ! מפעל החרסינות קרא לאריך על שמה: "ירוק חי" על שמה של חיה קופלמן. היא לא הסכימה ללכת הביתה עד שהם לא חותמים לה בשלושה עותקים שהחרסינה תתאים למנורה שיובא מפרנצה וזה בזמן שידה העדינה אוחזת באחיזת פלייר פטנט מנורה בצורת גוש זכוכית השוקלת חמש קילו.

עכשיו לספור שיסמרר את כל הפיינשמקרים שביניכם שחושבים שאתם יודעים משהו.
יום לפני ראש השנה, אני עורכת ביקור אצל סבתי בתל-אביב. סבתא מחליטה בפרץ של מצב רוח טוב להכין עוגת דבש לכבוד החג. יופי, עוגת דבש. כנראה כשמגיעים לגיל מסויים כבר לא צריך מתכון.
בהשתאות הסתכלתי איך כמויות של קמח, סודה לשתייה. דבש, ביצים, אגוזים ותבלינים עפים להם במהירות לתוך המערבל, ללא סדר בולט לעין, בקושי נמדדים והופ הכל לתנור.
אני מכינה לנו כוס תה בכוסות הזכוכית הדקות מצ'כיה, אנחנו יושבות ליד השולחן עץ דובדבן המכוסה תמיד בשעוונית לבנה שקפקפה בעלת פסים לבנים, אני מספרת לה על החבר האחרון שלי, זה שמזכיר לה את הבן של הקוזינה שגם הוא ארטיסט ועכשיו משחק בהצגה של נו מה שמו ההוא עם הזקן וילדע חייע שגירש את אישתו בשביל לקחת איזה צצקע כאילו שזה זוג מכנסיים שמחליפים, מה הוא חושב, שככה זה? שום דבר לא יצא מזה אוריתק'לה….משיגענע אמיתי.

ואחרי עשרים דקות ריח העוגה מתחיל לסלסל את דרכו לנחיריים, ופתאום קופצת לי הסבתא מהמקום ואומרת: וי זמיר! שכחתי לשים שמן!
ואני לעצמי, חבל על חצי קילו דבש , אפילו אם זה הסוג המחומם מהסופר שנותנים לדבורים מי סוכר ואז מציירים אחו עם חרציות על העטיפה.
ואז קרה הבלתי היומן.
שימו לב. סבתא שלי, שאת כל חייה ניהלה בסדר מופתי, שלא תרמה זוג נעליים בלי לצחצח אותם,ששמה שני כיורים במטבח לא מטעמי כשרות חלילה, אלה מטעמי מגננה מחלקיקי אבנית המתחבאים בטפות המים הנוטפות באופן חופשי ממדרוני הצלחות והסירים הישר רחמנא לצלא, על השיש האיטלקי, שבחמש-עשרה שנים אחרונות אכלה כל בוקר בדיוק חצי חבילת גבינת חמד כחושה מעורבבת בכוס לבן, פתחה את התנור בחריקה, שלפה במגבת מטבח את התבנית מחוץ לתנור והתחילה לשפוך שמן גולמי בנדיבות הישר מהבקבוק לתוך הקישקעס של העוגה המסכנה שבאופטימיות כבר עלתה למחצה, ואפילו לא בכף עץ אלה בסתם כף מרק מנרוסטה.
אני שואלת אותכם. בעצם, אתם שואלים אותי.
אז אני אענה לכם.
היא יצאה מצויין. בחיי! לחה, קלילה, הקנמון והצפורן בפרופורציות מושלמות, טעם עשיר של דבש, וצבע כהה של קפה.
אז יש כמה אופציות.
או שהיתה פשוט מאוד התערבות עליונה.
ג'סטה אלוהית קטנה לכבוד החג, הילד שבתוכינו יכול להגדיר זאת אחרת ולומר ששרביטה של פיית העוגות נגעה ברכות בעוגה של סבתא שלי.
או, שכל ההקפדות ההסטריות שלנו, להקציץ סוכר וביצים למקצף אוורירי, לזלוף בזלוף עדין שמן, לנפות קמח עם אבקת אפיה – הם פשוט שטויות!
אבל, בעצם מה שלמדתי מהסבתא הפולניה שלי הוא משהו הרבה יותר חשוב: שהכל יהיה בסדר.
מה שלא נעשה, העוגה תצליח.
האם יש משהו פחות פולני מזה?